ערב יום הזכרון זהו יום עצוב מטבעו, גם עבורי. לא ידעתי כמה עצוב הוא יהפוך להיות בעוד כמה שעות.
קרין (כל הפרטים המזהים שונו) בת 20 נכנסת לחדר בשעה הקבועה שלנו. מיד בפתיחת הטיפול מספרת לי שהיא “שונאת את היום הזה, שהיא רק מחכה שהוא יעבור.”
קרין היא בת שכולה. אביה נפטר כשהיתה בת 4 במבצע סודי מעבר לגבולות האויב. “מחר האזכרה” היא מספרת. “אני שונאת את זה, כולם יגידו לי שהם משתתפים בצערי. אני לא רוצה שישתתפו בצערי, אני רוצה שהיום הזה יגמר. אני יודעת מה הולך להיות אחד לאחד, כל שנה זה בדיוק אותו הדבר, אני אהיה באזכרה, יהיו כמה קרובים, אימא תבכה. אני אעצור את עצמי! אני שונאת לבכות! אני שונאת את היום הזה. אני רק רוצה לברוח, באזכרה אני עושה פרצוף עצוב… מבפנים אני מנותקת. אחכ אלך הביתה ובשביל לא להכנס לסרטים הקבועים שלי אדליק טלויזיה, תוך רגע אני אזכר שאין מה לראות שלא יזכיר לי את זה, גם ברדיו רק שירי אבל, אולי אהיה במחשב. אם רק היה לי עם מי להיות שלא ישפוט אותי שאני לא בוכה ביום הזכרון…” אני עונה לה שהיא רוצה לברוח, שהיא לא רוצה להיות שם. היא מהנהנת בשקט, עינייה מבריקות. “זה יום קשה”, היא אומרת.
זה יום קשה עבור קרין, העצב נמצא בכל החדר, ממלא אותו… ואותי. אני מרגיש כבדות כמעט בלתי נסבלת, מנסה להזיז את גופי מבלי שתראה ותחשוב שאני לא איתה.
הייתי איתה לגמרי, כל כך איתה שהיא לא תדע. הרגשתי את כאבה בכל הגוף. זה קשה, זה כמעט בלתי נסבל. אני רוצה לדבר איתה על העצב שחווה אבל מרגיש שזה לא במקום, מי אני בכלל שידבר איתה על הכאב של אובדן ועוד אובדן של אבא. האם אני בכלל יכול להבין עוצמות כאב כאלה?, אני שואל את עצמי במהלך השיחה. אין לי תשובה לעצמי…
האובדן מלווה אותה כל חייה, לא רק ביום הזיכרון. קרין רוצה לבחור איך להתאבל על אביה. יום הזכרון כמו נכפה עליה, מכריח אותה להזכר כשהיא לאו דווקא רוצה, בזמנים שלא בחרה. קרין רוצה לבחור את האבל הפרטי שלה.
מההכרות איתה אני יודע, החיים שלה לימדו אותה לשמור על עצמה, היא רוצה להמנע מכאב, מלחוות את העצב. היא עטפה עצמה בחומות של הגנה. החומות שלה כל כך עבות שהיא איבדה את הקשר שלה לעצמה, היא כבר לא יודעת מה היא מרגישה. היא לבד. לבד עם הכאב. היא לא משתפת, לא רוצה שירחמו עליה, לא רוצה שיזכירו לה, “אף אחד לא יכול בכלל להבין”, היא אומרת לי. אני גם יודע שזה מה שהיא חושבת, כי כבר הטיחה בי את זה בזעם, כשהנושא עלה בשיחות בינינו בעבר ועניתי לה “שאני מבין”, בניסיון להיות רגיש אליה. קרין לבד כי היא לא משתפת ולא מספרת. אף פעם… היא לבד כי אף אחד לא באמת יודע מה עובר עליה, לבד כי מנסה להיות “חזקה” כדי לא להרגיש כי אלו עוצמות בלתי נסבלות. קרין לבד וכנראה תמיד איכשהו קצת לבד, כי אבא שלה כבר לא איתה. היא מרגישה שכבר אין לה אף אחד.
זה אף פעם לא קל להתמודד עם אבל ומוות ועם עוצמות הכאב והעצב שבאים איתו, לא כאדם פרטי ולא כמטפל, זה נוגע לכולנו במקומות הכי כואבים, הכי עצובים, מול הפחדים הכי גדולים שלנו, הפחד מהמוות ואולי יותר, הפחד לאבד את האהובים שלנו.
חשוב שנזכור ולעולם לא נשפוט אדם בכאבו ובדרכו להתמודד עימו. אנחנו לא באמת יודעים מה הוא מרגיש.
