המכה שלא כתובה בתורה או מדוע אחרי פסח הרבה אנשים פונים לטיפול פסיכולוגי?
הרבה פעמים אחרי פסח ישנה תחושת הקלה, למה זה קורה בעצם? ומדוע חג משפחתי כל כך הופך לעיתים להיות מעיק כל כך? והאם יש משהו שאפשר לעשות עם זה?
ידעתם שאחרי הפסח תמיד ישנה עליה בחיפוש אחר טיפול פסכולוגי?
על הסיבות לתופעה ועל דרכי פתרונות אפשריים תוכלו לקרוא בהמשך המאמר.
חג הפסח הוא חג החרות. אז למה כל מה שרוצים לעשות אחרי חג עם המשפחה זה לצאת לחופש, לחירות? חירות ממי? וממה?
הידעת?! אחרי פסח תמיד ישנה עליה במספר הפניות לטיפול פסיכולוגי? כנראה שזה לא במקרה…
לפסח כמה מאפיינים שהופכים אותו לעיתים למאד מעיק:
האינטנסיביות
פסח מאופיין בחופש ארוך, הרבה ארוחות משפחתיות ובילוי עם המשפחה. הבילוי עם המשפחה אינטנסיבי מאד, ארוחות על גבי ארוחות, אחת אחרי השניה.
הדינמיקה משפחתית
השהות האינטנסיבית עם בני המשפחה אינה פשוטה ולעיתים אף מאד מורכבת. הסיבה לכך היא שבעת הבילוי עם המשפחה אנו חשופים לדינמיקה המוכרת לנו מזה שנים. גם תהיה זו המשפחה הכי חמה ונעימה בעולם, לכל משפחה יש דפוסי התנהגות משלה.
לעיתים דפוסים אלא, גם המוכרים והרגילים ביותר יכולים להיות מאד לא נעימים. אפילו שתמיד חשבנו ואמרנו שיש לנו משפחה נורא נחמדה וכיפית, השהות האינטנסיבית יחד עם חשיפה לדינמיקה המוכרת לנו, בה תמיד ישנם גם דפוסים שאנחנו לא ממש אוהבים עלולים להפוך את פסח ואת השהות עם המשפחה ללא פשוטה.
השחזור
בגלל השהות האינטנסיבית, אנו חשופים להתנהגות ההורים שלנו כלפי הילדים שלנו.
כאשר אנו רואים את הדינמיקה של סבתא (או סבא) ונכד (או נכדה כמובן) יכולים לרוב לקרות אחד משני דברים- הראשון- שהסבתא נוהגת עם נכדה, כפי שלא נהגה איתנו כילדים, מה שמבליט עבורנו את החוסרים שאנו חווינו בילדות. (וזה יכול להיות בין מעצבן או רק מטריד לבין ממש כואב- לדוגמא מטופלת שסיפרה איך אימה שיחקה מאד יפה עם בנה הפעוט והיתה מושקעת כל כולה בו ודווקא הדבר הזה המחיש לה כמה אימה לא היתה נוכחת בחייה שלה כשהיא היתה ילדה).
המצב השני שיכול לקרות הוא שאנחנו עדים להתרחשות חיה של שיחזור טראומות או כאבים שלנו מהילדות. שיחזור של הדינמיקה מהעבר שלנו עם הורינו מתרחש מול עיניו כאשר אנו רואים איך הורינו נוהגים עם ילדינו.
את חדות הכאב הזה המחישה שלי (שם בדוי) כאשר אמרה בטיפול הפסיכולוגי שלה: “חשבתי שאיתה היא תהייה אחרת…” שלי קיוותה שאימה תוכל להיות שונה עם ילדיה שלה. במהלך החג ראתה איך אימה (הסבתא) מתייחסת לביתה הצעירה באותה צורה כואבת שהיא עצמה חוותה לפני כמה עשורים. אימה היתה אישה קרירה וביקורתית, הביעה מעט מאד עניין בשלי כילדה, הרבתה להעיר לה הערות עוקצניות כמעט על כל דבר ששלי עשתה כילדה.
דווקא משום שזה כל כך נגע לשלי, דווקא משום שכל כך ציפתה לתיקון, הדבר כל כך כאב לה.
האם יש מה לעשות עם זה?
האמת שזה כלל לא פשוט. ואפילו די קשה.
הרעיון הוא לנסות לשחרר, לצאת “לחרות”, לוותר על דמות האם האידאלית, להפסיק לקוות שתשתנה. אין הכוונה לוותר מתוך כעס אלא דווקא ממקום של קבלה. לנסות להבין כי זו היא או זה הוא הטוב ביותר שהם מסוגלים לעשות. לנסות לגלות הבנה לנסיבות שהביאו אותו או אותה לנהוג בדרך שנוהג/ת ולשחרר את הצורך הזה לתיקון. לבדוק האם אנחנו מצליחים לראות גם את החיובי שבהם והאם החיובי יכול להתקיים לצד השלילי.
זו משימה מאד קשה שלפעמים באמת יכולה להפטר רק במסגרת של טיפול פסיכולוגי.
ואם לא הצלחתם בינתיים, נסו למצוא את המינון הנכון- לדעת שזה מה שעלול לקרות בחג הבא, להפסיק לצפות שיהיה שינוי ולקבוע את המינון המתאים למפגשים משפחתיים שכאלה.
