לא ממש הייתי מוכן לזה , אבל כרעם ביום בהיר (שלמעשה היה מאד גשום) הוא קפץ עליי בהפתעה גמורה,
הגיל הנורא הזה שכולם יודעים ממה הוא נובע אבל מעטים יודעים איך לטפל בו, הלא הוא, גיל ההתבגרות של בני הגדול.
דיאלוג בין אבא לבן
בן: אבא?!
אבא: כן… (בנימה מהססת, מעט חששנית לקראת הבקשה או האמירה המתקרבת לבא)
בן: נכון שאתה רוצה שאהיה מאושר?
אבא: (הקלה…שאלה קלה ומובנת מאליה) אין שום דבר שארצה יותר בעולם, יקירי.
בן: אז תן לי פטור מהכנת שיעורים!!!
אבא: (הפתעה… צריך למשוך זמן כדי לחשוב איך להתמודד…) קבוע או חד פעמי?
בן: נתחיל בחד פעמי שיהפוך בהמשך לקבוע.
אבא: אני לא יכול לפטור אותך ממטלה שלא אני נתתי לך (ננסה את קול ההגיון, אולי ירכך אותו…)
בן: אתה יכול, אתה פשוט לא רוצה !
אבא: (לא הצלחתי… שוב אני אשם…)
איך קורה, שאני, שהצבתי לעצמי את המטרה, “להיות האבא הכי טוב בעולם” אמור להתמודד עם אמירות כאלו?!
הרי מהר מאד הבנתי, שאין לי אפשרות הגיונית לצאת מהמצב הזה ולכן עצרתי את השיחה הזו כאן. אני ממש לא מסוגל להתמודד עם העובדה שהבן שלי ביקש ממני משהו, שאין לי שום, אבל שום דרך, לעזור לו בה. אפילו חלק מזה איני מסוגל להעניק לו וכן אני מבין אותו, אפילו מאד מבין.
גם אני לא אהבתי ללמוד ,גם אני לא אהבתי את בית הספר ואני ממש מאמין ביכולת העתידית שלו להשלים את כל משמותיו הלימודיות אחרי הצבא.
אז נשאלת השאלה למה? למה אני לא פוטר אותו מהשיעורים שכבר הוכח מעל לכל ספק שלהועיל, הם ממש לא???
הרבה מאד מחשבות השקעתי בדילמות הללו ומסקנתי הייתה אחת ויחידה, אם אאפשר לו שלא להכין שיעורים הוא עלול להתנתק מהמערכת , לאבד את חבריו, לאבד נושאי שיחה איתם ולאט לאט ימצא את עצמו בודד במערכה הזו שנקראת החיים.
לא אפשרתי לו ונראה לי שעשיתי את הדבר הנכון…. (עשיתי את הדבר הנכון?!?!)
גיל ההתבגרות הוא מין גיל כזה שבו הילדים שלנו, למעשה, כבר גיבשו לעצמם כל מיני דעות בכל מיני נושאים, הם כבר השתחררו מההרגשה שהוריהם או מוריהם או קרוביהם הם האנשים החכמים ביותר ו/או היפים ביותר ו/או האמיצים / הגיבורים / הספורטאים / החזקים ביותר שאיתם הם ייפגשו בעולם.
אז, על מנת לבחון, עד כמה ההורים שלהם בכל זאת מוצלחים, הם מתחילים לאתגר ולבחון את חוכמתם ואת סבלנותם.
אני, שמעולם לא הייתי מבריק במבחנים באמת עושה את כל המאמצים שלא ליפול במבחנים האין סופיים שהקטין הנ”ל מעמיד בפניי.
מכיוון שאת הציונים הוא נותן ואת תוצאות המבחנים יהיה ניתן לראות רק בעוד כמה שנים, אז איך לומר?
אני ממש מקווה שיהיה טוב.
ושוב נשאלת אותה השאלה – מה זה טוב בעצם?
יש שאומרים שהורים לעיתים מנסים להגשים את חלומותיהם דרך ילדיהם. החלום שלי זה שהילדים שלי יהיו שמחים ומאושרים.
איך עושים את זה?
אני לא באמת יודע.
אבל אני חושב שעם הרבה אהבה ותשומת לב, בסופו של דבר אחרי דרך שהם יעברו עם עצמם ובעיקר איתנו המבוגרים הסובבים אותם , נגיע גם למטרה זו.
בהצלחה לכל ההורים באשר הם, אשר ילדיהם לפני, במהלך או בשלהי השלב המאתגר הזה – גיל ההתבגרות!
ליאור גרוס
