משפחה של שמנים

ליאור, בפוסט הזה עוסק באופן הכי כנה וגלוי שאפשר בשאלה, כיצד יוכל, כאבא מסור ואכפתי, לעזור לילדיו להתמודד עם בעיית ההשמנה שלהם.
מה נכון לעשות? כיצד להגיב? האם להעיר להם? האם לדבר איתם על זה? דרך אחרת?

זר לא יבין זאת – איך זה מרגיש להיות שמן

זר לא יבין זאת, אבל להיות שמן זהו סבל מתמשך לאורך כל ימי חייך והוא בכלל לא קשור למצבך הבריאותי.
הסבל הוא סבל נפשי, שהשמן עטוף בו כל ימי חייו ובדרך כלל זו החברה אשמה בכך. וכשאני אומר החברה אני מתכוון לכל הסובבים את השמן. כולל את הוריו, הסבים שלו , דודים,דודות וכו…
אני שמן!
רק בשנים האחרונות התחלתי להעז ולהגיד זאת בכל רם ולהפסיק להתבייש בזה כאילו שעשיתי משהו נורא למישהו.
ילדיי, שמנים גם הם ואני באמת באמת מודע לגודל האחריות המוטלת על כתפי בשמירה על בריאותם.

השאלה היא האם קודם כל הבריאות הפיזית או שמה קודם כל הבריאות הנפשית?

אני חושב שקודם לכל ולפני הכל אני צריך לדאוג לבריאותם הנפשית מכוון שאת הצלקות הנפשיות שאשאיר חרוטות בליבם יהיה הרבה יותר קשה לתקן מאשר את בריאותם הפיזית.
כל חיי (עד היום) סבלתי מביטחון עצמי נמוך למרות שבמקרה שלי הפגיעה הייתה קלה יותר בגלל מבנה גוף גדול אשר עזר לשומן להתפזר בצורה יותר פרופורציונאלית מה שעזר לי להראות פחות שמן וכבד ממה שאני באמת.
וככה בגיל 28, לאחר סיום לימודי התואר שלי (אשר גם אותו עשיתי מתוך רצון לספק את שאיפותיהם של הסובבים אותי ובלי שום קשר לכישורי ו/או ליכולותיי ו/או לשאיפותיי ו/או לרצונותיי, הלכתי ללמוד ,לימודים סתמיים שאין לי ולא היה לי וכנראה גם לא יהיה שום שימוש ו/או עניין בהם) התחתנתי עם אישתי אהובתי ומי שלימים תהיה גם אם ילדיי (גם היא כמו שבטח ניחשתם, שמנה (לפחות הייתה )).
אינני רוצה להטריד את קוראי בעלילות חיי אלא בשאלה כיצד איני עושה את אותן הטעויות שנעשו כלפי , כלפי ילדיי?
מכוון שלהיות האבא הכי טוב בעולם זו אמירה שאיננה נכונה רק בשאלה איך ילדיי ירגישו היום ו/או בעת הזו, אלא גם מה עומק הצלקות הנפשיות שאשאיר בהם. וברור שאני כמו כל הורה, אשאיר צלקות בילדיי, אך אני באמת הייתי רוצה למזער אותן עד למצב בו יוכלו להתמודד עם החיים בצורה נייטרלית לחלוטין מבלי שהצלקות, יהיו אלו שיובילו וישפיעו על רצונותיהם ויוכלו באמת לגדול להיות אנשים נייטרלים בלי עקבות שאני קיבעתי בהם.
אני יודע שילדים אחרים לועגים לילדיי על משקלם, זה כואב לי אפילו יותר ממה שזה כאב כשלעגו לי.
אני החלטתי שאני אתן לילדיי את כל הכלים להתמודד עם הלעג הזה ואספק להם מצע חשוב של ביטחון עצמי גבוה ובית חם ואוהב, שבו לעולם אני לא אעיר להם על מאכליהם ואו משקלם, רק על מנת שיוכלו לבנות את עצמם עם הידיעה שהבית שלנו תמיד יהיה הבית שלהם בלי שום קשר לצורה שלהם ו/או למה שהם אוכלים ,שלא יתביישו! שירשו לעצמם להתפנק איך שהם רוצים וכמה שהם רוצים.

האם זה זה הצעד הנכון?

אני לא בטוח!
ישנם הרבה סיפורים על אנשים במשפחות שלמשל מראים תמונות לילדים של עצמם על מנת להראות להם איזה רזים הם היו ואיך שהם השמינו.
האם זו הדרך?
ישנם סיפורים על הורים שמסתירים מילדיהם ממתקים על מנת שלא יאכלו (אגב אותם הורים מעידים על כך שמצאו בארונות ילדיהם ממתקים ששמרו.)
האם זו הדרך?
ישנם סיפורים גם על הורים שעושים מעקב אחרי פח האשפה הביתיים וכאשר מוצאים שם אריזות של ממתקים או של אוכל שלא ראוי לפי דעתם, הם מתעמרים בילדיהם תך כדי צעקות רמות על כך שזה יביא להם צרות ומחלות.
האם זו הדרך?
המון עדויות אני שומע מהורים שבעייתם דומה לבעייתי, על כך שילדיהם משנוררים קצת כסף מארנק ההורים על מנת לקנות ממתקים או מבזבזים את דמי הכיס שלהם על קניית ממתקים .
האם זו הדרך?
אני לא באמת יודע מה הדרך הנכונה.
אני, כפי שציינתי בעבר רוצה להכין את ילדיי לעולם הזה בצורה הכי שפוייה שאוכל, על מנת שכאשר ייצאו לעצמאות ויצאו מהקן, יגיעו אל העולם כשהם אוהבי אדם, בעלי ביטחון עצמי, עם יכולות חברתיות טובות והדברים הללו חשובים לי הרבה יותר מכל הישג כזה או אחר ספורטיבי, אקדמי או מדעי וכו… שאי פעם יגיעו אליו.
אני ממש זוכר פגיעות שפגעו בי בעקבות היותי שמן. זוכר כאילו זה היה אתמול.
אבל החמורה שבפגיעות הייתה דווקא מצידו של אבא שלי שכאשר נדרש לבוא איתנו לייעוץ (פעם קראו לזה ייעוץ היום אני יודע שזה היה פסיכולוג) על מנת לבדוק מה לא בסדר עם בנו הדבר היחיד שהיה לו להגיד זה שביום שבו ארד במשקל הכל יסתדר.
צלקת זו תשאר על ליבי ולא תעלם לעולם.
הכי חשוב – תאהבו את ילדכם, קבלו אותם כמו שהם, ללא שיפוטיות. נסו להבין שהצורך או ההתנהגות שלהם אינה תוצאה של בחירה רעה אלא, אולי חוסר מודעות, אולי חסך אחר…